הזמן מכתיב את המציאות. לפני קצת יותר משנה שגיא ואני היינו זוג מאוהב ומאושר. היה לנו הכל. אחד את השני. את דייזי הכלבה המושלמת. משפחות מחבקות ותומכות. אין סוף חברים אמיתיים. דירה ורכב של בורגנים. באותם הימים חשבנו בית, אהבה ומשפחה. כי המציאות איפשרה לנו לחיות חיים טובים שחשבנו שהם חיים נורמלים. כי הזמן אפשר למציאות לממש את התוכניות שאנחנו שגיא ואני. אנחנו בני האדם הכנו לחיים.  יש שנייה אחת שבה הזמן עצר. מחוג שנעצר על שנייה אחת בחיים שלנו ולא תיקתק הלאה לשנייה הבאה. באותה שנייה

שגיא, לפני שנה עמדתי כאן והיה לי חשוב להיפרד ממך, לא הבנתי את המשמעות שאתה לא כאן יותר, ולא נמצא בארוחות ובחגים יותר, אבל נאלצנו להבין את זה עם הזמן.כבר שנה שאנחנו בלעדיך ואני חושבת שאנחנו לא מבינים כמה אתה חסר, ולפעמים אני חושבת שאם היית כאן, היינו אומרים איך היינו בלי שגיא כל כך הרבה זמן.הבטחתי לך שני דברים, אחד זה שאהיה עם סבתא, ובמהלך השנה במפגשים שלנו חשבתי הרבה על זה שאני איתה גם בשבילך.הדבר השני זה שאני לעולם לא אשכח אותך, קשה לעכל את זה שאתה לא כאן, אבל במהלך השנה תמ

שגיא היקר, לא נתפס שכבר שנה שאתה לא נמצא אתנו. הראש מבין אבל הלב מסרב להבין ומסרב להאמין. מאז לכתך אני עומד מול אתי, גלעד, עומר, עוז וליאור וחמותי שפרה – ולא מוצא את המילים. לא יודע מה לומר ואיך לנחם. אתם איבדתם את היקר מכל כדי שכולנו נוכל להמשיך ולחיות כאן. אין שום מילה בעברית שתהא מספקת, גם לא המילה "תודה". בהשראתך שגיא, נכנסתי גם אני להתנדבות בפעמונים. באותו זמן אתה כבר צברת ניסיון של מספר שנים בפעמונים וכבר היית ראש צוות שמדריך מלווים חדשים, ואני רק מלווה מתחיל. התייעצתי