לכל אחד יש מישהו להישען עליו, לנו היה את שגיא.
אח גדול שתמיד הוביל קדימה, אחים שתמיד ידעו שיש להם על מי לסמוך.
מילים על שגיא שהאמין בטוב של בני האדם, ועל האהבה שנשארת חרוטה בלב של האחים שלו לנצח.
המורה הפרטי שלי
שגיגוש,
נולדתי לעולם שאתה היית הכוכב שבו. מהרגע שנולדתי דאגת לי והיית שם בשבילי הרבה יותר ממה שאח אמור להיות.
תמיד חיפשת דרך איך לגרום לי לחייך, איך להעלות לי את הביטחון העצמי שלי, איך לעזור לי, להצחיק אותי, ללמד אותי ולהוביל אותי בכל דרך שאבחר.
לימדת אותי לקרוא שעון, לימדת אותי חודשים, מספרים, אותיות ועוד כל כך הרבה... הייתה לך הסבלנות והרצון ללמד אותי כל מה שאחרים כבר התייאשו ממנו.
הסלע שלי על הספסל ב-16:00
כבר מגיל קטן, כשאני הייתי בגן חובה ואתה רק בכיתה ה', היית מחכה לי על הספסל שבבית הספר עד השעה 16:00 והולך איתי הביתה כל יום. בטאקוונדו, כשהייתי בת שמונה, לקראת כל טקס מעבר חגורה, שיננת איתי את המהלכים והשלבים. היינו מסתכלים יחד על סרטונים ביוטיוב, היית נותן לי דגשים ומלמד אותי לזכור בעל פה.
תמיד ידעתי שאתה היחידי שתהיה שם בשבילי, לא משנה איזו טעות אעשה ולא משנה איזה משפט מטומטם אגיד. תמיד ידעתי שאתה תהיה שם, כמו שידעתי שהשמש תזרח, ככה הייתי בטוחה שיהיה לי אותך להישען עליך כל החיים.
שיעור לחיים
כשהייתי בתיכון ראית מצית מבצבץ מכיס המכנס שלי ושאלת: "מה זה, ליאורי? עישנת?". "ששש…" לא התחשק לי לפתוח דיון בנושא. לא רציתי לשמוע הטפות על בריאות. אבל לא התכוונת להטיף ולא לחנך. במקום זה קנית לי נרתיק קטן כדי שאוכל לשמור בו את הטבק, אמרת שהכל בסדר, שגם אתה מעשן פה ושם, ובעיקר - שלא תשפוט אותי לעולם.
כשיצאתי למסע לפולין, קיווית שיהיו אלה ימים משמעותיים בשבילי כמו שהיו בשבילך. כתבת לי בין היתר: " תלמדי מה היה שם, מי האנשים שהיו ואינם, מי היו הרוצחים, איך עם שלם הפך לעם של רוצחים ואיך העם שלנו ועמי העולם נתנו לזה לקרות. תלמדי מסיפורים אישיים, מסיפורי גבורה. תלמדי על אופיים של בני האדם באשר הם, ותיווכחי למה בני אדם מסוגלים - לטוב ולרע."
כעת המילים שכתבת מקבלות משמעות כל כך אישית, כל כך כואבת שתלווה אותי תמיד. בעל כורחי ראיתי מה בני אדם, מסוגלים לעשות, איזה גיבורים יש לנו, ואיזה גיבור אתה, אחי אהובי! נהרגת בעת הגשמת הערכים שדגלת בהם, ביניהם אהבת האדם באשר הוא ואהבת המדינה, שתמיד היו אצלך בסדר עדיפות גבוה.
מעולם לא הייתי מאמינה גדולה בבני אדם, אבל בך אי אפשר שלא להאמין. ואתה האמנת שכל אחד יכול להיות טוב ולעשות טוב. ואז לקחו אותך - הבן אדם הכי טוב שהיה לעולם הזה להציע.
הגיבור שלי שהאמין בטוב
כשהייתי בצבא הייתי צריכה לכתוב עבודה על הדמות להערצה שלי. כשכולם בחרו לכתוב על אנשים מפורסמים, לי היה ברור שאני כותבת עליך. על העבודה המפקדת שלי כתבה: "כיף לראות שיש לך אח כזה, וכיף לראות כמה את מעריצה אותו".
תמיד יכולתי להתקשר אליך בכל שעה, בכל זמן. לא משנה אם היית במילואים, בעבודה או סתם נח. תמיד היית עונה לשיחות שלי, ותמיד עם חיוך שהייתי שומעת מעבר לפלאפון. אם היו עוברים יותר מיומיים שבהם לא דיברנו, היית כועס ולא מבין איך נתנו לזה לקרות. תמיד הייתי צריכה את העצה שלך, את ההכוונה שלך בשאלות קטנות וגדולות: מה ללבוש ואיזה מסלול לבחור. תמיד ידעת מה להגיד.
אם הייתי צריכה עידוד, תמיד היית שם עם תובנות ומילים כל כך חכמות ומנחמות. לא זוכרת פעם אחת שהייתי צריכה אותך ולא היית שם עם העצה המדויקת בשבילי.
המגן דוד שלך, הכוחות שלי
15 שנה ענדת כל יום על הצוואר שרשרת מגן הדוד שהיית לה משמעות כל כך גדולה בעינייך, כעת המגן דוד תמיד על צווארי, בתקווה שייתן לי קמצוץ מהכוחות, מהערכים ומדרך החיים האלטרואיסטית כל כך שלך.
שגיגוש, אחי המושלם, אני גאה בך, אוהבת אותך, מעריצה אותך ומתגעגעת אליך יותר משאפשר לתאר במילים. תמיד היית ותישאר מקור להשראה והערצה. ליווית אותי בכל רגע ותמיד היית שם בשבילי, בטוב, ברע ובכל מה שביניהם - עד השבת השחורה.
פעם אחת, כשקצת רבנו, ולא כמו בדרך כלל שאחרי שעה היינו מרימים שוב את הפלאפון ומעבירים הלאה, הפעם הלילה עבר ללא מילים.
בבוקר, כשיצאתי לטיול עם הכלבה שלי, פתאום ראיתי אותך יושב על ספסל עם הפלאפון. בדיעבד הבנתי שהתלבטת מה לכתוב לי.
חיכית לי מחוץ לבית כדי שנשלים. גרתי אז בירושלים, ובאת עד אליי, ויתרת על טרמפ למרכז רק כדי שנדבר שוב ונעביר את הריב השטותי הזה, שברור שאין לי מושג אפילו על מה הוא היה.
השיחות איתך, הצחוקים הבלתי פוסקים, הדיונים הפילוסופיים על החיים וגם על הדברים הכי שטותיים יישארו איתי לנצח.
אהבה שלי, נתת לי את כל מה שאפשר ומעבר.
תודה לנצח שהראית לי מהי אהבה אמיתית, ללא תנאים וללא גבולות.
