זיכרונות של צביקה

אני זוכר שיחות רבות במרפסת של סבתא, שיחות על כל דבר, גם על הדברים הפשוטים של היומיום וגם שיחות עומק על נושאים רציניים ומורכבים. נקודת המבט שלך תמיד הייתה מיוחדת, היו לך תובנות ייחודיות, היית אדם חכם ונבון במיוחד, עם הרבה עומק, והיה תמיד כיף להיות בשיח שאתה חלק ממנו. השיחות אתך במרפסת של סבתא חסרות לי. אתה חסר לי.

זכור לי שדיברנו על דתל"שים. בירושלים, שבה התגוררת בתקופת לימודיך באוניברסיטה העברית,  יש לא מעט דתל"שים. אני זוכר שאמרת לי: " דתל"שים הם לא כמונו, שסבורים שאלוהים זו פיקציה. רוב הדתל"שים הם אנשים שרק שמטעמי נוחות כבר לא דתיים יותר, אך עדיין מאמינים באלוהים".  לא אמרת את זה בשיפוטיות. אמרת את זה כעובדה, לחדד את ההבדל בין חילונים/אתיאיסטים כמותנו לבין דתיים לשעבר.

בעקבותיך התחלתי גם אני להתנדב בפעמונים. נתקלתי בקשיים לעזור למשפחה הראשונה שנתבקשתי ללוות והתייעצתי אתך - יותר מפעם אחת. זכור לי שאמרת לי שאם שום דבר לא הולך והמשפחה לא משתפת פעולה אז מפסיקים את הליווי. חד וחלק. הייתי זקוק לחיזוק הזה ממך. הפסקת ליווי נתפסת ככישלון, אבל אתה גרמת לי להסתכל על זה אחרת ולא לראות בזה כישלון.

אומרים שאלוהים לוקח את הטובים היותר, אבל זה בגלל שהטובים ביותר - כמוך, הם אלו שלוקחים על עצמם את הסיכון, והולכים בראש הכח. הם מקריבים מעצמם, ולצערנו - את עצמם, על מנת שלכל האחרים יהיה טוב פה, וזה בדיוק מה שאפיין אותך. תרומה לקהילה וטובת הכלל, אלו הערכים שהיו נר לרגלך.

בינתיים אני הפסקתי את התנדבותי בפעמונים. עם מעט חרטות. לעומתך, שהתנדבת בפעמונים כמעט עשר שנים, אני עשיתי מעט מאוד. אבל אין לי כוחות ויש רגעי חרטה. אבל אז אני מנחם את עצמי ואומר לעצמי - "טוב.. לא כולם יכולים להיות כמו שגיא..."

אתה חסר מאוד, אבל אם יש גן עדן אז בטוח שאתה שם. לא מבטיח לך שגם אני אגיע לשם

אוהב אותך ומתגעגע,