זיכרונות של תומר

כשניסיתי לבחור זיכרון אחד מיוחד לכתוב על שגיא, הבנתי שאני פשוט לא מצליחה.

לא כי אין לי, אלא כי שגיא בשבילי הוא לא רגע אחד, לא סיפור בודד, אלא תחושה שלמה, נוכחות שחוזרת בכל כך הרבה רגעים של המשפחה שלנו.

כשאני חושבת עליו, אני נזכרת בילדות בארוחות שבת אצל סבתא, בטיולים משפחתיים, בארץ ובחו"ל, ברעש, בצחוק, בשיגועים של הילדים. למרות שהיה מבוגר מאיתנו בכמה שנים, שגיא תמיד היה איתנו משחק, מצחיק, משתולל ועושה שטויות.

כשגדלנו קצת, בכל ארוחת שבת הוא היה שם, תמיד. לא משנה כמה היה עסוק, או איפה היה בחיים, הוא תמיד הגיע. והוא לא רק ישב לשולחן, הוא היה הלב של השולחן.

אני זוכרת אותו מתווכח בלהט על פוליטיקה, על פילוסופיה, על כל נושא שבעולם. ושגיא כמו שגיא שכל כך אהב להתווכח ולהביע את דעתו, עד שלא השיג את מה שרצה השיחה פשוט לא הייתה נגמרת. אנחנו, הבנות דודות הקטנות, היינו לפעמים צועקות מהקצה של השולחן “די כבר עם הצעקות האלה!”, אבל בדיעבד, זה בדיוק היה שגיא: חכם, מלא תשוקה, ועם לב ענק שמקשיב לכל אחד, גם תוך כדי שיחה סוערת.

שגיא תמיד היה שואל ומתעניין בכל אחד ואחת מהמשפחה סביב השולחן. הוא לא פספס אף אחד, תמיד מצא את הדרך לדבר עם כל אחד, לשאול, לשמוע, באמת להבין מה עובר עליו. הייתה בו סקרנות כנה ואכפתיות עמוקה כלפי כל אחד.

אני זוכרת שיחה אחת שקיימנו לאחרונה, כשדיברנו על הדירה שחיפשתי בירושלים. שגיא פתח איתי את גוגל מפות, עבר איתי שכונה שכונה, הסביר על כל אזור, נתן המלצות.

חשבתי לעצמי אז, כמה זה לא מובן מאליו. יש כל כך הרבה דברים שיכולים להעסיק בן אדם, אבל שגיא בחר להקדיש את תשומת הלב, באמת, מהלב.

וזה, אני חושבת, מה שהכי מסמל אותו בשבילי:

הנתינה.

האכפתיות.

היכולת לראות כל אחד ואחת מאיתנו.

שגיא לא פספס אף אחד סביב שולחן השבת. הוא תמיד ידע איך לגשת, איך לשאול, איך להקשיב באמת.

אני תמיד הערצתי ואעריץ אותו על כך שהיה פשוט טוב, ערכי, אכפתי ומלא לב.

שגיא בשבילי הוא לא זיכרון או סיפור אחד, הוא מכלול של אהבה, נתינה וחיבור משפחתי אמיתי.