הזמנה אחרונה לקריית שאול
ימים ספורים לפני ה-7 באוקטובר, נשלחו הזמנות לחתונה של שגיא ועומר. שמחת החופה שנקבעה ל-20.10 נקטעה באחת עם פרוץ המלחמה, והבשורה על דחיית האירוע הפכה בתוך ימים ספורים להודעת שכול מרה.
בדרכו האחרונה, ליוו את שגיא אלפים במפגן אהבה וגאווה לגיבור יוצא דופן. שגיא, שהוביל את צוות שגיא שנלחם במחבלים בקיבוץ בארי, כדי לחלץ משפחות נצורות בממ"דים ולהגן על הבית.
שגיא הובא למנוחות ב-12 באוקטובר בקריית שאול, כאשר הכבוד האחרון נשזר בין הבכי לתזכורות לאהבה שנגדעה: עציצי הקקטוסים שיועדו למתנות האורחים חולקו באבל, ופרחי הכותנה שבחרו לחופה עטפו את קברו הטרי.
שם, ברגע הבלתי נתפס שבו הלב נשבר והאהבה הפכה לזיכרון נצחי, החל מסע ההנצחה.
עטוף באהבה לחיק האדמה
"שִׁיר לַמַּעֲלוֹת, אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים".
ארונו של שגיא נישא על כתפי חבריו לצוות, אותן כתפיים שנשאו אלונקות באימונים ובקרב, נושאות כעת את המשא הכבד מכל.
אלפים, מעגלים על גבי מעגלים של אהבה, ניגשים בזה אחר זה לקיים את המצווה האחרונה: לכסות את שגיא באדמת הארץ שעליה הגן בגופו.
תפילת העם וזעקת האב
על יד הקבר, הרב הצבאי קורא את פרק פ"ג בתהילים: שיר מזמור לאסף. תפילה עתיקה המבטאת את זעקת העם נוכח איום קיומי ודורשת צדק.
לאחר מכן, גלעד, אביו של שגיא, אומר את הקדיש. תפילה עוצמתית זו אינה על המוות, אלא על המשכיות החיים והצהרת אמונה, המבקשת קדושה ברגע שבר.
הצדעה אחרונה
נציג צבא ההגנה לישראל נפרד מרס"ן שגיא גולן.
מילים רשמיות שנשברות אל מול המציאות הכואבת. סיפור הגבורה של המפקד שהסתער ראשון, המנהיגות השקטה והמורשת שמותיר אחריו לוחם הלוט"ר.
בסוף המילים, נותרת ההצדעה, המחווה הצבאית האילמת והחזקה ביותר.
דמעות אלמן על זרי הכותנה
עומר, שהיה אמור לעמוד עם שגיא תחת החופה בעוד שבוע בדיוק, עומד כעת מעל קברו.
הקבר הטרי עוטר בזרי כותנה לבנים, הקישוטים שנבחרו לחופה שנגדעה. האורחים של הלוויה קיבלו את אותן מתנות קטנות שיועדו במקור לחגיגת האהבה.
ההספד של עומר הוא מכתב אהבה אחרון, הבטחה נצחית ופרידה ממי שהיה החצי השני שלו. מילים על חלומות שנמחקו ועל אהבה ששום מוות לא יוכל לה.
ילד של אמא
אין מילים בשפה העברית שיכולות להכיל כאב של אם הנפרדת מבנה.
אתי עומדת איתנה כלביאה, נפרדת משגיא במילים שיוצאות ממעמקי הנשמה. שגיא היה החבר הכי טוב שלה, זה ששיתפה אותו בכל דבר, הקשר ביניהם היה עמוק.
זיכרונות של ילדות, גאווה של בגרות, וגעגוע שמתחיל ברגע ההוא ולא יסתיים לעולם.
אב קובר את בנו
גלעד נפרד מהבן שהיה מקור גאוותו.
הספד המשרטט את דמותו של שגיא כפי שהשתקפה בעיני אביו: שילוב של עוצמה ורגישות, נחישות וערכים. פרידה של דור ההורים מדור הלוחמים.
ברית אחים שעצר הזמן
הקשר בין אחים הוא ברית שאין לה מילים, גם ברגע בו נפרדים.
עוז וליאור, אחיו ואחותו של שגיא, נפרדים מהאח שהיה מודל לחיקוי. אליהם מצטרפת לאה, אחותו של עומר, שמשלימה את המעגל המשפחתי שהתאחד בכאב.
שלושה קולות של אהבת אחים.
חברים לארגז החול
האנשים שהכירו את שגיא לפני המדים, לפני הדרגות ולפני התארים.
עינת, אייל ואוריאל, נציגי חבורת הילדות שמחזיקה את הזיכרונות הכי תמימים: הצחוקים הפרועים, השטויות של גיל ההתבגרות והחברות שצמחה איתם לאורך השנים.
פרידה משגיא שהיה הדבק של החבורה.
אחים לנשק: יחידת הלוט״ר
מי שנלחם איתך כתף אל כתף, הופך למשפחה מסוג אחר. לוחמי היחידה, אלו שנשמו איתו אבק שריפה וידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, נפרדים מהמפקד ומהחבר האהוב.
כפי שאמר עליו לוחם בצוות שגיא לאחר הלחימה בבארי: "שגיא היה עבורי גל של שלווה בים של מוות".
מילים מחוספסות של לוחמים, שמאחוריהן מסתתרת אהבה גדולה והערצה לרוחו של שגיא.
אדוות של כאב
האדוות של שגיא הגיעו רחוק. זוהר, בת דודתו, משתפת בגעגוע עמוק ואישי: שגיא היה לא רק דודן למופת אלא חבר ומנטור בייחוד כחיילת טרייה, דמות לחיקוי ומקור ידע.
צביקה, אביה, משלים את התמונה מזווית המשפחתית המורחבת. סיפורים קטנים מהמפגשים המשפחתיים, והחלל הגדול שנפער בשולחן החג ובלב.
תחת כנפי השכינה
החזן הצבאי מסלסל בקולו את תפילת "אֵל מָלֵא רַחֲמִים". תפילה המבקשת מנוחה נכונה לנשמתו של שגיא במעלות קדושים וטהורים. זהו הרגע שבו המילים הופכות לתחינה, והקהל כולו עונה "אמן" גדול המלווה את הנשמה למעלה.
זרים של כבוד וגעגוע
זה אחר זה מונחים הזרים על תילי העפר הטריים. זרי המדינה, זרי צה"ל, וזרים של אוהבים. בין כולם, מונח זר העשוי כולו מפרחי כותנה לבנים, אותם זרים שבחרו שגיא ועומר לקשט את חופתם.
כל פרח הוא מילה שלא נאמרה, כל זר הוא חיבוק אחרון. מעמד שבו הצבעוניות של הפרחים עומדת בניגוד מוחלט לשחור של האבל.
רעם הכבוד: שלושה מטחים
הדממה השבורה של בית העלמין, מלאה בלחישות אבל ובכי חנוק, נקרעה על ידי שלושה מטחי ירי מתואמים.
מנהג צבאי עתיק יומין השמור ללוויה צבאית, המסמל את סוף הקרב ואת הכבוד האחרון שמעניקים הלוחמים לרע לנשק שנפל. הרעש החד, ואחריו הדי הדממה, הם חותמת הסיום הצבאית לחיים של שליחות.
שיר חופה בבית העלמין
עברי לידר מגיע לבצע את "זכיתי לאהוב", השיר ששגיא ועומר בחרו לרגע המאושר בחייהם, הכניסה לחופה. במקום תחת חופה לבנה, השיר מתנגן מעל קבר טרי.
"וכשהשמש נמחקת בשמיים... אני יודע שזכיתי לאהוב".
אין עין שנשארת יבשה כשפסקול האהבה
הופך להמנון הפרידה.
