חוק משפחות חיילים שנספו במערכה )תגמולים ושיקום(, תש"י 1950- הוא החוק המסדיר את מעמדם וזכויותיהם
של בני.ות משפחה של חיילים שנספו. הגדרתם של בני.ות זוג בחוק הייתה הגדרה מפלה המתייחסת אך ורק לזוגות
הטרוסקסואלים.
על אף שמדיניות משרד הבטחון בנושא הייתה מדיניות שוויונית, אותה גם טרחו להבהיר שר הביטחון ויו"ר
הכנסת במלחמה הנוכחית, לשון החוק המפלה יצרה עמימות בנוגע לזכויותיהם של בני ובנות זוג להט"ב שאיבדו
את היקר להם מכל.

הפרקטיקות המכונות "טיפולי המרה" הן שיטות לא-מדעיות ושרלטניות, שמטרתן לשנות את הנטייה המינית או
הזהות המגדרית של אדם בכיוון אחד – ו"לתקן" להט"בים. מחקרים רבים מצביעים על כך, שפרקטיקות אלה -
לא רק שאינן יעילות - הן גורמות במקרים רבים לנזקים נפשיים חמורים, הכוללים: דיכאון, חרדה, שנאה עצמית
ואובדנות. בישראל, התופעה אדירת מימדים, וגורמים קיצוניים רבים פעילים בתחום, בעיקר בקהילות שמרניות.
הסתדרות הפסיכולוגים הישראלית פרסמה נייר עמדה המגנה "טיפולים" אלו, ומשרד הבריאות אסר עליהם רשמית
ב 2022- בחוזר מנכ"ל, בליווי אזהרה מפני סנקציות מקצועיות למטפלים שיבצעו אותם. למרות זאת, הצעות חוק
לאיסור "גורף" על טיפולי המרה, כולל אלו שהוגשו ב 2015- וב 2020- , לא עברו את הליך החקיקה המלא, ונכון
להיום, גורמים שאינם קשורים למשרד הבריאות מציעים "טיפולים" בהיקף נרחב. המרכז למאבק בהמרה וארגון
"חברותא" פועלים להעלאת המודעות לנזקים שב"טיפולים" אלו ולקידום חקיקה שתאסור עליהם לחלוטין.

החוק הקיים חוסם את האפשרות להינשא בארץ בפני קבוצות רבות ומגוונות בחברה הישראלית ומחייב דה פקטו
את מי שאינו נכלל בקבוצות אלה, אך לא מעוניין להנשא בנישואים אורתודקסיים ברבנות, לעשות כן בניגוד לרצונו.
האלטרנטיבה היחידה עבור זוגות אלה היא נישואין בחו"ל או מיסוד הקשר באמצעות מסלול של "ידועים בציבור"
שאינו מקנה את כלל הזכויות הניתנות לנשואים. מוסד ה"ידועים בציבור" הוא מוסד שאינו מוסדר כהלכה בעצמו,
ומייצר עמימות בנוגע לזכויות של זוגות להט"ב, עמימות שבאה לידי ביטוי גם במהלך המלחמה. קיומו של הליך
נישואין אזרחי, לצד הליך האורתודוקסי הקיים דרך הרבנות, ייתן מענה לחלקים רבים באוכלוסייה שכיום אינם
יכולים להתחתן בישראל, וייתן לציבורים אחרים את הזכות לבחור את אופי טקס חתונתם.

כיום, קורבנות פשעי שנאה אינם מוכרים בחוק הישראלי, ולמעשה אינם זכאים לפיצויים או לסעדים שונים מהמדינה.
על המדינה לקחת אחריות על כל פשעי השנאה המופנים כלפי כל בן אדם - בין שמדובר במניע גזעני, דתי, אתני או
להט"בופובי. ייחודו של פשע השנאה הוא במניע למעשה העבירה, שנעוץ בעצם זהותו של הקורבן והשתייכותו לקבוצה
מסוימת בחברה המתאפיינת בדתה, צבעה, שיוך אתני או עדתי, נטייתה המינית או זהותה המגדרית. לצורך העניין, לא
כל עבירה כלפי אדם חרדי תיחשב לפשע שנאה, אך אם העבירה נעשתה כלפי אותו אדם משום שהוא חרדי, תיחשב
העבירה כפשע שנאה. בחוק העונשין הישראלי, פשע שנאה דינו כפל העונש הקבוע על העבירה שבוצעה, או עשר שנות
מאסר, הקל מבין השניים.

הסתה כנגד הציבור הלהט"בי היא לצערנו כמעט דבר שבשגרה, לא רק על ידי פרטים אלא גם על ידי נבחרי ציבור.
רק לפני מספר חודשים אמר בראיון חבר הכנסת יצחק פינדרוס: "בתפיסה שלי הדבר הכי מסוכן למדינת ישראל,
יותר מדעא"ש, יותר מחיזבאללה, יותר מחמאס זה הפריצות בעריות… ולכן, במקבילה שלי אני צריך למנוע לא רק
את מצעד הגאווה אלא בכלל את התנועה הזאת."
המלחמה רק הדגישה כמה חמורה ומסיתה אמירה זו, המשווה את הקהילה הגאה למרים ולאכזריים שבאויבנו,
בעוד חבריה נלחמים, מסכנים את חייהם ואף מאבדים אותם לשמירה על בטחון המדינה. ללא חקיקה מפורשת
בנושא, ייתכן שדברים קשים אלו, לא ייחשבו כהסתה.
לפי חוק העונשין, יסודות העבירה של ההסתה לגזענות אינם מתקיימים ביחס להתבטאויות כלפי האוכלוסייה
הלהט"בית, שכן הגדרות החוק קובעות כגזענות רק מקרים בהם הגזענות היא בשל צבע או השתייכות לגזע או
למוצא לאומי אתני, בעוד להט"בים אינם נבדלים בצבעם, גזעם או במוצאם הלאומי-אתני.

הימנעות מהשכרה או מכירת דירה לקבוצות מיעוט אינה פוסחת גם על הקהילה הגאה. הגזענות והדעות הקדומות,
אלה שקיווינו, כי לא יכנסו למפתן הדירה בשנות ה 20- של המאה ה 21- , מהוות סיבה - בין אם גלויה ובין אם
מרומזת ורצופה בתירוצים - למניעת חירותן של שוכרות ושוכרים פוטנציאליים מקהילת הלהט"ב לבחור את
מקום מגוריהן. מדובר בבחירה בעלת השלכות רחבות על רווחת השוכרות והשוכרים - על אפשרויות התעסוקה,
חינוך הילדים ותחושת המוגנות והביטחון האישי במרחב.
מטרת התיקון המוצע לחוק איסור ההפליה היא קידום שוויון הזדמנויות ומניעת עוגמת נפש לאזרחיות ואזרחים
בבואן לשכור או לקנות דירה כתוצאה ממאפיינים כגון גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, השקפה
פוליטית, גיל, מעמד אישי או הורות וכן נטיה מינית וזהות מגדרית, ובכך לשפר את המוביליות החברתית של כלל
הא.נשים בישראל.
איך נשיג שוויון?

מתקפת הטרור הרצחנית על ישראל ב 7.10- והמלחמה שפרצה אחריה גבתה את חייהם של מעל 1,400 ישראלים,
מאות מהם היו אנשים צעירים, בשיא חייהם שנגדעו מוקדם מדי, ובמקרה של רבים מהם עוד לפני שהספיקו להעמיד
דור המשך, למרות שהביעו בחייהם נכונות לעשות כן. כיום, אין בישראל חוק בנוגע לנטילת זרע מנפטר ושימוש בו.
עד כה, כל מקרי ההולדה מזרע של נפטר, כמו גם האפשרויות המפורטות בהצעת החוק הנוכחית הנידונה בכנסת
הם מקרים בהם הייתה לנפטר בת זוג, שבהם יש זיקה ביולוגית כלשהיא בין בת הזוג, היא האם המיועדת, לעובר.
אך כאשר מדובר בבני זוג גברים, הצורך הוא שימוש בזרע הנפטר ובתרומת ביצית אנונימית להריון שתישא
אם פונדקאית, כאשר ההורה הוא בן זוגו של הנפטר, לו אין זיקה גנטית לילד. בישראל צורות רבות ומגוונות של
משפחות, ככל שהכנסת מחליטה לחוקק חוק שיסדיר את השימוש בזרע של נפטר לשם הולדה, עליה לאפשר
זאת גם לזוגות גברים. אחרת, תייצר הכנסת חוק מפלה חדש, ההופך אותנו לאזרחים סוג ב׳, שרצונם להמשכיות
הוא פחות משל חברינו ההטרוסקסואלים.

בנות ובני זוג הטרוסקסואלים )נשואים או ידועים בציבור( המבקשים להירשם כהורים לילדם המשותף עושים
זאת בקלות ובפשטות, על סמך הודעתם המשותפת בבית החולים מיד לאחר הלידה. לעומת זאת, בנות ובני
זוג מאותו מין נדרשים לעתור לבית משפט עבור "צו הורות פסיקתי". מדובר בהליך מסורבל ומיותר הכופה על
ההורים הטריים הוצאה כלכלית של אלפי ש"ח ועמידה בקריטריונים שרירותיים ובלתי רלוונטיים – וכל זאת רק
כדי להירשם כהורי הילד. ההליך המשפטי עשוי להימשך חודשים ארוכים שבמהלכם הרשויות מכירות רק בהורה
בעל הזיקה הגנטית לילד, בזמן שההורה השני נטול זכויות וחובות כלפי הילד כאילו הוא זר לו לחלוטין. מדובר
במצב בלתי נסבל הפוגע בעקרון טובת הילד.

בשנת 1992 מדינת ישראל הגדירה לראשונה איסור אפליה על רקע נטייה מינית בתוך חוק שוויון הזדמנויות
בעבודה. בהמשך תוקנו גם מספר חוקים נוספים העוסקים באיסור אפליה. החשיבות של החקיקה בדבר איסור
אפליה נגד להט"ב עצומה. חקיקה כזו משדרת מסר חברתי של שוויון, ונותנת לבתי המשפט כלים להעניק סעד
ללהט"ב שנפגעו כתוצאה מאפליה.
יחד עם זאת, מצבור החקיקה העוסקת באיסור אפליה אינו שלם, וזאת משתי סיבות: ראשית, עדיין קיימים
מספר חוקים העוסקים באפליה שאינם כוללים עילה מפורשת בנושא להט"ב. שנית, מלבד חוק אחד )חוק זכויות
התלמיד( – כל החוקים שצוינו מגדירים אך ורק עילת אפליה על רקע נטייה מינית אך אינם מתייחסים לאפליה
על רקע זהות מגדרית )למשל, אפליית אנשים על הקשת הטרנסית(. בעוד בפסיקות חשובות וערכיות של בתי הדין
לענייני עבודה אמנם נפסק שאפליה של אנשים על הקשת הטרנסית אסורה, אך רק תיקון רוחבי ומפורש בחקיקה
ראשית יבטיח את עיגון הנורמה באופן הראוי ביותר.