שגיא היה הנכד השני לסבא משה ולסבתא שפרה.
במפגשים המשפחתיים, בני הדודים הקטנים היו רצים אליו מייד ומתנפלים עליו בחיבוקים. הוא היה משחק איתם, משתולל והופך כל מפגש להרפתקה מלאה בשמחה.
עם השנים, כשהילדים גדלו, משהו ביחסים רק העמיק. הם הסתכלו עליו בהערצה, ראו בו מודל לחיקוי לא רק משום שהיה גדול מהם, אלא מפני שהיה אדם יוצא דופן: כישרוני, מצליח בכל מה שנגע בו, ועדיין נשאר צנוע, ועניו. איתו אפשר היה לדבר על כל נושא ותמיד לזכות באוזן קשבת, מחשבה עמוקה ועצה טובה.
שגיא בעצמו ראה במשפחה נכס יקר. היה לו חשוב להגיע למפגשים – לארוחות המשותפות, לטיולים, לנופשים, לכל רגע שמייצר זכרונות. בארוחות שישי ובחגים הוא תמיד עמד במרכז השולחן, זה שבירך וניהל את הטקסים. לצד הברכות היה מוסיף מידי פעם הסברים ומשמעויות ומעשיר את כל הסועדים.
מקום ענק בליבו של שגיא היה שמור לסבו משה ולסבתו שפרה.
כבר בגיל שש הוא חשב מחשבות על העתיד, על איך הוא יוכל לשפר ולעזור, ואמר לסבו ולסבתו שכשיהיה גדול הוא יחקור וילמד כיצד יהיה אפשר להאריך את חייהם. לרוע המזל, ששגיא היה עדיין נער, סבו חלה באלצהיימר והועבר לבית אבות. למרות השינוי הכואב, שגיא לא ויתר על הקשר ביניהם. הוא היה מצטרף לאימו בסופי שבוע, נכנס איתה לחדרו, מחבק ומחייך אליו גם כשהמבט היה זגוגי והזיכרון חמק.
שגיא ידע כמה מוזיקה מרגשת את סבו, וכמה גאווה היתה ממלאת אותו כשהיה שומע את נכדו מנגן, לכן בכל ביקור, שגיא היה מתיישב לייד הפסנתר ומנגן את היצירות שסבו אהב לשמוע, הצלילים החמים היו ממלאים את המקום, וסבו גם ברגעים של בלבול היה מתבהר, עיניו מתרככות וקורטוב של חיוך היה עולה על פניו. גם הדיירים האחרים בבית האבות ואנשי הצוות היו מתקבצים סביבו. הוא הצליח ליצור רגעים של אור במציאות מורכבת. הנגינה שלו היתה מתנה שהעניק לסבו ולכל מי שהיה שם, בלי לדעת כמה הוא נוגע בכולם.
הוא דאג לסבתו ולא שכח להתקשר אליה ולהתעניין בשלומה, והיא ידעה שהיא יכולה לפנות לשגיא בכל דבר שתצטרך, אפילו רק כדי שיקשיב לה, הוא יהיה שם בשבילה ויגיד כן לכול. יביא לה תרופות מבית המרקחת, יחליף נורה, ייקח את הרכב לטסט, ואפילו סתם יקפוץ לראות מה נשמע.
בגיל חמש עשרה שגיא קיבל שרשרת מגן דוד מסבתו. כשליבי, חברתו, הציעה לו להסיר את שרשרת המגן דוד, הוא סירב והסביר: "יש שתי סיבות. אחת, קיבלתי את השרשרת הזאת מסבתא שלי, ואמרתי לה שתמיד אענוד אותה אז כך אעשה. סיבה שנייה, השרשרת הזאת הייתה איתי במסע לפולין, ושם הבנתי את הקשר שלי לסמל הזה, למגן דוד. הוא ליווה את הדורות שקדמו לנו וימשיך ללוות גם אותנו ואת הילדים שלנו."
בחופשות מהצבא הוא היה מגיע אליה לבוש במדים, ואומר לה: "נוסעים לבת ים לבית הנוער", וכך נסעו יחד לבקר במקום שבו עשה את שנת השירות.
כשסבתו עברה ניתוח בבית החולים אסותא בתל אביב, שגיא הפתיע אותה ובא לבקרה לאחר נסיעה בשלושה אוטובוסים מהאוניברסיטה שבהר הצופים, וסעד אותה למשך כל אותו היום. באותה הזדמנות גם סיפר לה שיש לו זוגיות חדשה, שהכיר בחור במפגש של בוגרי LEAD ושזו הייתה התאהבות ממבט ראשון.
